החלטה בתיק בש"א 17463/06

1.   לפני בקשה להרחבת העיקול הזמני שהוטל לבקשת המבקש על זכויות המשיבות (להלן: "המשתלות").

2. המבקש שהינו חקלאי, הגיש ביחד עם תובעים נוספים, ובכללם המשיבים הפורמליים 7-13, גם הם חקלאים, תביעה כנגד המשתלות וכנגד המשיבים הפורמליים  1-6 ובכללם המשיב הפורמלי 1, קיבוץ רביבים (להלן: "הקיבוץ"). נשוא התביעה הינה טענות התובעים לכך שהמשתלות מכרו להם בשנים 1999-2000 פקעות פגומות של פרחי שושן מזן "אוסנת" (להלן: " הפקעות"), וכתוצאה מכך נגרמו להם נזקים ניכרים. סכום הנזק המצטבר של כלל התובעים, ליום הגשת התביעה הועמד לסך של 3,228,273 ש"ח. מכלל סכום התביעה, נאמד הנזק למבקש לסך של 1,455,983 ש"ח אשר לצרכי אגרה הועמד לסך 727,991 ש"ח.

3. התובעים טוענים כי הקיבוץ הוא הבעלים של המשתלות ויתר הנתבעים, בעלי תפקידים במשתלות ולפיכך אחראים גם הם, בצד המשתלות, להפרות והנזקים שנגרמו לתובעים בגין מכירת הפקעות הפגומות. בכתב התביעה מייחסים התובעים לכלל הנתבעים הפרת הסכם, התנהגות שלא בדרך מקובלת ובתום לב, עשיית עושר ולא במשפט, כמו גם  עוולות כגון רשלנות, הפרת חובת חקוקה, גרם הפרת הסכם ועוד. באשר לנתבעים שאינם המשתלות, נטען כי הם גרמו ברשלנותם לנזק בתפקידם כמנהלי המשתלות ובכך הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעים לרבות בתפקידם כנושאי משרה ובנוסף נטען כי התקיימו התנאים להרמת מסך ההתאגדות לצורך ייחוס החבות הנטענת. 

4. בד בבד עם הגשת התביעה הוטל על נכסי כלל הנתבעים עיקול זמני. בעקבות בקשה לביטול העיקול, הגיעו הצדדים לידי הסדר פשרה לפיו העיקול שהוטל יומר בערבויות מופחתות שיומצאו על ידי הקיבוץ והמשתלות ובאם לא יומצאו, יישאר העיקול על כנו (להלן: " הסכם הפשרה"). מטעמים שאינם דרושים להחלטתי, טענו הנתבעים שלפי הסכם הפשרה הערבויות שהועמדו רק על ידי הקיבוץ אינן אמורות להבטיח את המגיע, אם יגיע לתובעים גם מהמשתלות. הואיל והתובעים סברו אחרת, נדרש בית המשפט למחלוקת שבין הצדדים באשר לפירוש הנכון של הסכם הפשרה אשר הצריך גם הליכי ערעור. בקליפת האגוז אציין כי בסופו של דבר ולאחר שני הליכי ערעור נדחתה עמדת הנתבעים ואומצה פרשנות התובעים ובאופן שבית המשפט קבע כי לפי הסכם הפשרה, הערבויות שיועמדו אמורות להבטיח את התביעה גם ביחס למשתלות ולא רק לנתבעים האחרים. מאחר ולא הופקדו הערבויות, נותר העיקול על מלוא סכומו נגד כלל נכסי הנתבעים. אין חולק כי בעקבות העיקול, "נתפס" מלוא סכום התביעה אך זאת רק על נכסים של הקיבוץ.

5.   בין לבין הגישו התובעים בקשה לתיקון התביעה על ידי הגדלת סכומה. הבקשה התקבלה וסכום התביעה גדל אך לא הוגשה בקשה להגדלת סכום העיקול, ובאופן שהעיקול נותר על סכום התביעה המקורי.

6.   המשתלות מחזיקות בידם שטרי חוב של המבקש (להלן: "שטרי חוב"), בקשר עם הבטחת התמורה שהגיע להן בגין אספקת הפקעות. הואיל ושטרי החוב לא נפרעו נקטו המשתלות בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקש. המבקש לא התגונן ולפיכך יש לראות את החיוב בקשר עם שטרי החוב, כ"חוב פסוק". המשתלות המשיכו בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקש, במסגרת איחוד תיקים עקב חובות נוספים שיש לו. המבק שילם סכומים שאינם גבוהים לעומת סכומי שטר החוב. סכומי שטרי החוב, למועד הגשת הבקשה נשוא החלטתי עומדים על סך של כ  -500,000 ש"ח.

7.   המבקש הגיש בקשה להרחבת צו העיקול הזמני על ידי כך שיחול גם על כספים אותם הוא חב למשתלות על פי שטרי החוב, דהיינו "עיקול עצמי".

לעמדת המבקש, המשתלות הינן גופים בלתי פעילים, חסרי כל רכוש ולכן קיים חשש שאם התביעה נגדן תתקבל הוא לא יוכל לגבות את המגיע לו מהן ומכאן שיש להתיר את העיקול על הכספים המגיעים ממנו למשתלות, שכן  אם ישלם את הכספים לא יוכל במקרה כאמור לגבות חזרה את ששילם בגין שטרי החוב.

            מוסיף המבקש וטוען כי לא יגרם למשתלות כל נזק אם יינתן צו כמבוקש על ידו שכן  אם לא תצלח תביעתו נגד המשתלות, הן תוכלנה להמשיך בהליכים כנגדו. עוד טוען המבקש כי מאחר וסכום התביעה גדל, בהכרח גדל גם סכום העיקול ומכאן שאין בסכום שעוקל כדי להוות מגבלה המונעת את העיקול הזמני. בהקשר זה הוסיף וטען בא כוח המבקש כי אין בעיקולים שהוטלו על נכסי הקיבוץ כדי להבטיח גם את המגיע מהמשתלות  שכן בנוסף לכך שלטענת המבקש, המשתלות כאמור חסרות רכוש, אזי התביעה נגדן שונה מזו שהוגשה נגד הקיבוץ ואחרים וקיים חשש שהתביעה נגד הקיבוץ לא תתקבל בהבדל מהתביעה נגד המשתלות ומכאן טעם נוסף להטלת העיקול העצמי.

8.   הנתבעים מכחישים את מכלול הטענות המיוחסות להן בכתב התביעה תוך שמתבססים בין היתר על הקבוע בהסכמים באשר לבירור טענות לגבי פגמים בפקעות, אי תשלום המגיע להן, העדר חבות של הנתבעים האחרים ועוד. לעניינה של הבקשה נטען כי אין ממש בטענות המבקש לפיהן המשתלות הינן גופים בלתי פעילים. מוסיפות המשתלות וטוענות כי המבקש לא התנגד לביצוע השטרות והם בגדר חוב פסוק שאין מקום למנוע גבייתו. לטעמן אף אין מקום להתיר את העיקול העצמי שמשמעו הרחבת סכום העיקול מעבר לסכום העיקול המקורי ומבלי שהתבקשה הגדלת סכום צו העיקול בעקבות תיקון התביעה. גם אם תתבקש הגדלה יהיה על בית המשפט לבחון האם עומדים המבקשים בתנאים הקבועים בדין להטלת עיקול זמני כמו גם ערבויות להבטחת הנזקים אם התביעה תדחה, שכן כל אלה לא נבחנו במסגרת העיקול הזמני הקיים.

9.   לצורך הכרעה בבקשה עלי ליתן דעתי למספר פלוגתאות: האחת, האם ניתן לבצע במסגרת עיקול זמני על נכסי הנתבעים גם "עיקול זמני". בהנחה וניתן, האם סכום העיקול מוגבל בסכום העיקול לפי צו העיקול המקורי או שאין מניעה להורות על הטלת עיקול בגובה סכום התביעה המתוקן. פועל יוצא של האמור הינו בחינת הפחתת סכום העיקול העצמי מהסכומים שעוקלו על נכסי הקיבוץ.

10. בפתח הדיון יבואר כי הבקשה מוגבלת למסגרת שהותוותה על ידי הצדדים בהסכם הפשרה לפיה מוטל עיקול על סכום התביעה המקורי שניתן להמרה בערבויות שיומצאו שאם לא כן יעמוד העיקול על כנו על מלוא סכום התביעה המקורי. בהתאם לקביעות של בית המשפט, הערבויות שיינתנו, גם אם יינתנו על ידי הקיבוץ, נועדו להבטיח גם המגיע מהנתבעים האחרים ובכללן המשתלות. בית המשפט לא בדק, ולא נדרש לבדוק, לצורך העיקול, האם המבקשים עומדים בתנאים המתחייבים על פי דין לשם הטלת עיקול זמני ובכלל זה הערבויות הנדרשות מהתובעים כתנאי למתן העיקול. מסגרת זו, חיונית להחלטתי שכן היא מחייבת את הצדדים ולא ניתן לסטות מקביעותיה. 

11. עיקול עצמי

השאלה הראשונה הדרושה להכרעה הינה האם ניתן כלל לבצע עיקול עצמי על המגיע למשתלות מהמבקש מכוח שטרי החוב.

ההלכה הכירה בזכות צד לבצע עיקול עצמי על נכסים המגיעים ממנו לנתבע. אמנם בעבר התעוררה מחלוקת פוסקים האם ניתן לבצע "עיקול עצמי", דהיינו האם מבקש העיקול יכול לעתור לכך שבמסגרת הנכסים לגביהם יוטל צו העיקול, יימנו גם נכסים שהוא חייב לנתבע. אפנה בהקשר זה לרע"א 5169/93 בלוך נ' גילאור , פ"ד מח(2) 608, ולדעת הרוב כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של כב' השופט ד. לוין בניגוד לעמדת הנשיא שמגר, בעמוד 612 לפסק הדין, שלא ראה מניעה לעיקול כאמור:

"חלק מהדברים שכתבנו לעיל מתייחסים בעיקר למקרה שבו ניתן צו של "עיקול עצמי", כשהמבקש חב למשיב סכום כסף והוא מבקש לעקלו בעיקול זמני להבטחת חובו הוא. לדעתי אין התוצאה משתנה גם כשחובו של המבקש למשיב הוא חוב פסוק: הרי לפי תקנה 360 (א) אין בית המשפט נעתר לבקשת עיקול זולת אם יכול המבקש להצביע על קיומם של מסמך או ראיות מהימנות אחרות; ובגדר התקנה האמורה חזקה על בית המשפט שימנע שימוש לרעה בהליכים על-ידי בקשת עיקול שאינה נאותה ואשר מטרתה אך להכשיל את ביצוע פסק הדין שניתן לטובת המשיב כנגד המבקש."

ההתלבטות באשר לפרשנות הראויה אינה דרושה יותר לאור לשונה המתוקנת של תקנה

374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות"), לאמור:

" בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין."

                                                            (ההדגשה אינה במקור - א.א.)